מסעות (ב) הכיכר 

העמק מלא בערפילים והם מתנועעים כצעיפים ומתפוגגים לאט. אני עומדת ברחבה עגולה כמו כיכר והיא מרוצפת בחלוקי נחל קטנים. הכיכר יפה ונעימה וסביב חומה מתעגלת ובתוכה דלתות, דלתות רבות, משום מה אני מתעקשת לנסות לספור את הדלתות אך מתבלבלת בספירה ואני מוותרת ואז באות מחשבות - מה הדלתות האלה - לאן הן מובילות - ברור לי כבר שאצטרך לבחור בדלת מסויימת, לפתוח אותה ולהיכנס פנימה ושוב חששות בתוכי והמחשבות רצות - את רואה - את עדיין לא יודעת, מה אני לא יודעת - מה עלי להבין - אילו תשובות? לאיזה שאלות ?שאלות שאיני יודעת לשאול - ואם אבחר בדלת מסויימת, אכנס וזו תהיה טעות - אני מתקרבת אל הדלתות ומתבוננת בהן, כל אחת מיוחדת במינה. אחת עשויה מלוח עץ שאפשר לראות את מרקם העץ והיא צבועה בצבע כחול בהיר, אחרת לבנה, מבהיקה כמו נצבעה בשכבת לכה ואחרת עשויה ריקוע נחושת עם כל מיני פיתוחים וקישוטים (אני חושבת לעצמי - איזה דלת מצועצעת, בודאי שאינני רוצה לעבור בה), ודלת אחת נראת כמו ציור על קיר בחדר ילדים, שמיים כחולים ונוף יער ,צב קטן וארנבים על כר דשא ואפילו פרפרים וציפור על עץ, סיפור שלם.
אני ממשיכה לאט לאט לסרוק את הדלתות, יש לי זמן, אינני ממהרת, מדוע עלי למהר - זהו הקצב שלי עכשיו, איטי.
למעלה גבוה אני רואה את השמיים ומבחינה שאין שינוי באור, לא יום לא לילה, לא תחושה של עלות השחר או שקיעה, לשמיים גוון אחיד שאינני יודעת להגדירו. (אולי מה שאני רואה בכלל לא שמיים - עוברת מחשבה). רחש מאחורי ואני מסתובבת והנה אחת הדלתות נפתחת, מצחיק, לא חשבתי שמישהו יצא מאחת הדלתות, כל כך הייתי שקועה במחשבה שעלי להיכנס והנה כך פתאום נפתחת הדלת שעליה מצויירים גלי ים, וממנה יוצאים ששה סוסים, כמה שהם יפים, שניים לבנים, שניים חומים ושניים שחורים. הם פוסעים בשורה אחד אחרי השני, מניעים בגאווה את ראשם וזנבם מתנפנף. הם עוברים לידי ואני רואה שהם מתבוננים בי כשהם חולפים על פני ואז הם נעלמים בדלת אחרת שנפתחה עכשיו ואני שמה לב שעל הדלת הזו יש הדפס של עלי שלכת, יפים, זהובים עם כתמים כתומים וחומים. הדלת נסגרת. האם היה עלי ללכת אחריהם - ואולי הייתי אמורה לעלות על גבו של אחד הסוסים והנה החמצתי את ההזדמנות - אינני יודעת. אני רוצה פשוט לשבת על האבנים העגולות שמרצפות את הכיכר, פשוט לשבת ולא לעשות כלום, לא לבחור, לא להתלבט, לא להחליט החלטות, להניח לכל...